הוא כבר תהה כיצד זה יסתיים. האם יכולים באמת להיות ביחד, אם כל הכוחות שביניהם? האם באמת היה זה אפשרי עבורם להיות זוג אמיתי?
טור קיווה, יותר מכל בחייו, שהם יכלו. הוא רצה להיות איתה עכשיו, אפילו יותר מאשר רצה להיות בלגיון.
כשחשב את כל המחשבות האלו, נשמע רשרוש מתוך הדשא, והשניים, מבוהלים הפנו את ראשם. קרון זינק דרך הדשא, רק כמה צעדים מהם, ואז נשמע רעש מרשרוש נוסף. קרון ילל, ואז נהם – ואז נשמעה לחישה.לבסוף הול השתתק.
גוון התגלגלה מטור בעוד ששניהם התיישבו והביטו. טור קפץ על רגליו, מגן על גוון, תוהה מה זה יכל להיות. הוא לא ראה אף אחד. אבל מישהו – או משהו – חייב היה להיות שם, במרחק של רק כמה צעדים, בתוך הדשא הגבוה.
קרון הופיע לפניהם, ובפיו, בין שיניו הקטנות והחדות כלהבות, התפתל נחש רפוי ענקי. הוא היה קרוב לעשרה צעדים באורך, עורו לבן זוהר מבריק, עבה כמו ענף אל עץ גדול.
טור הבין בן רגע מה קרה: קרון הגן על שניהם ממתקפת הזוחל הרצחני הזה. לבו התמלא אסירות תודה לגור.
גוון התנשמה.
"לבנגב," אמרה היא. "הזוחל הקטלני ביותר בכל הממלכה."
טור הביט בתדהמה.
"חשבתי שהנחש הזה לא קיים. שבתי שהוא רק אגדה."
"הוא נדיר ביותר," אמרה גוון. "ראיתי רק אחד בכל חיי. ביום שאביו של אבי נהרג. זה היה אות."
היא הסתובבה והביטה על טור.
"זה אומר שהמוות מגיעה. מוות של מישהו קרוב מאוד."
טור הרגיש צינה על עמוד שדרתו. רוח קלה קרירה פתאומית עברה דרך אדמת המרעה ביום קיצי, והוא ידע,בוודאות מוחלטת, שהיא צדקה.
פרק עשרים וחמש
גוונדולין התהלכה לבדה דרך הארמון, לוקחת את המדרגות הספירליות, מסתובבת ופונה את דרכה למעלה. בראשה רצו מחשבות על טור. על ההליכה שלהם. על הנשיקה שלהם. ואז, על הנחש.
היא בערה ברגשות מתנגשים. מצד אחד, הייתה הי במצב רוח מורם מהמצאות איתו; מצד שני, הכה אותה פחד מהנחש ההוא, ומהאות שבישר. אבל היא לא ידע ממי, ולא יכלא להוציא את זה מראשה גם כן. היא פחדה שהיה זה עבור מישהו במשפחתה. הייתכן שלאחד מהאחים שלה? גודפרי? קנדריק? יכלה זו להיות האמא שלה? או, והיא רעדה אפילו מהמחשבה על כך, האבא שלה?
מראה הנחש ההוא הטיל צל קודר על היום השמח שלהם, וברגע שמצב רוחם התנפץ, הם לא היו מסוגלים להחזיר אותו בחזרה. הם עשו את דרכם חזרה אל החצר יחד, נפרדים לדרכם בדיוק לפני שיצאו מהיער, כדי שלא יראו אותם. הדבר האחרון שרצתה הוא שאמה תתפוס אותם יחד. אבל גוון לא תוותר על טור בכזו קלות, והיא תמצא דרך להיאבק באמה; היא הייתה צריכה זמן כדי לתכנן את האסטרטגיה שלה.
להיפרד מטור היה מכאיב; כשחשבה על זה, היא הרגישה רע. היא התכוונה לשאול אותו אם הוא יראה אותה שוב, התכוונה לעשות תוכניות ליום אחרץ אבל היא הייתה בהלם, כל כך מפוזרת מהמראה של הנחש ששכחה. עכשיו היא דאגה שהוא חשב שלא אכפת לה ממנו.
בשנייה שהיא הגיעה לתוך חצר המלך, משרתי אביה זימנו אותה. הי עלתה במדרגות מאז, לבה פועם, תוהה למה הוא רצה לראות אותה. האם זיהו אותה יחד עם טור? לא יכלה להיות סיבה אחרת שאביה ירצה לראות אותה בהול כל כך. האם גם הוא הלך לאסר אליה להתראות איתו? היא בקושי יכלה לדמיין זאת. הוא תמיד היה על הצד שלה.
גוון, כמאט מחוסרת נשימה, הגיע לבסוף למעלה. היא מהרה במסדרון, על פני המשרתים אשר נמתחו בדום ופתחו עבורה את הדלת אל חדרו שח אביה. שני משרתים נוספים, המחכים בפנים, השתחוו בנוכחותה.
"עזבו אותנו," אמר להם אביה.
הם השתחוו ומיהרו מהחדר, סוגרים את הדלת מאחוריהם עם הד מתפשט.
אביה קם על רגליו משולחנו, חיוך גדול על פניו, והתהלך לכיוונה דרך החדר הרחב. היא הרגישה בנוח, כמו תמיד, מהמראה שלו, והרגישה הקלה לא לראות שום כעס בהבעתו.
"גוונדולין שלי," אמר הוא.
הוא הושיט את ידיו וחיבק אותה חיבוק גדול. היא חיבקה אותו בחזרה, והוא הכווין אותה אל שתי כיסאות ענקיים, המוצבים בזווית מול האש הנוהמת. מספר כלבים גדולים, כלבי זאב, שאת רובם היא הכירה מאז ילדותה, פנו דרך כשהם התקרבו אל האש. שניים מהם עקבו אחריה, והניחו את ראשם על חיקה. היא הייתה שמחה לאש; נהיה קר מהרגיל בשביל יום קיצי.
אביה נשען קדימה אל האש, מביט לתוך הלהבות בזמן שהן רשרשו לפניהם.
"את יודעת מדוע זימנתי אותך?" שאל הוא.
היא סרקה את פניו, אבל עדיין לא הייתה בטוחה.
"אני יודעת, אבא."
הוא הביט בחזרה מופתע.
"הדיון שלנו מלפני כמה ימים. עם קרובי המשפחה שלך. לגבי המלוכה. זה מה שרציתי לדון איתך עליו."
לבה של גוון המריע מהקלה. זה לא היה בנוגע לטור. זה היה לגבי הפוליטיקה. פוליטיקה טיפשית, שממנה לא יכול היה להיות אכפת לה פחות. היא התנשמה בהקלה.
"את נראית כאילו נהיה קל יותר במוחך," אמר הוא. "מה חשבת שאנחנו עומדים לדון עליו?"
אביה היה יותר מדי מהיר תפיסה; הוא תמיד היה. הוא היה אחד האנשים הבודדים אשר יכלו לקרוא אותה כמו ספר. היא הייתה צריכה להיות זהירה לידו.
"שום דבר, אבא," אמרה היא בזריזות.
הוא חייך.
"אז, תגידי לי. מה את חושבת על הבחירה שלי?" שאל הוא.
"בחירה?" שאלה היא.
"ליורש שלי! לממלכה!"
"אתה מתכוון אלי?" שאלה היא.
"מי עוד?" צחק הוא.
היא הסמיקה.
"אבא, הייתי מופתעת, לכל הפחות. איני הבכורה. ואני אישה. איני יודעת דבר על פוליטיקה. ולא אכפת לי ממנה – או מלמלוך בממלכה. אין לי שאיפות פוליטיות. אני לא יודעת למה בחרת בי."
"בדיוק מהסיבות האלו," אמר הוא, הבעת פניו רצינית עד מוות. "בחרתי בך מכיוון שאת לא שואפת אל הכס. אינך רוצה את המלוכה. ואינך יודעת דבר על פוליטיקה."
הוא לקח נשימה עמוקה.
"אבל את מכירה את הטבע האנושי. את מאוד מהירת תפיסה. ירשת את זה ממני. יש לך את השנינות הזריזה של אמך, אבל את הקישורים שלי עם אנשים. את יודעת כיצד לשפוט אותם; את יכולה לראות ישירות דרכם. וזה מה שהמלך צריך. להכיר את הטבע של האחרים. אינך צריכה דבר חוץ מזה. כל השאר זו מיומנות. תדעי מיהם אנשיך. תביני אותם. תבטחי באינסטינקטים שלך. תהיה טובה איתם. זה הכל."
"בטוח צריך להיות יותר מזה לשליטה בממלכה," אמרה היא.
"לא ממש," אמר הוא. "הכול נובע מזה. החלטות נובעות מזה."
"אבל אבא, אתה שוכח שראשית, אין לי רצון לשלוט, ושנית, אתה לא הולך למות. כל זה רק מסורת טיפשית, המקושרת ליום החתונה של הבכורה שלך. למה להתעכב על זה? אני מעדיפה לא לדבר על זה, או לחשוב על זה. אני מקווה שלעולם לא יבוא היום בו אצטרך לראות אותך הולך – לכן, כל זה לא רלוונטי."
הוא כחכח בגרונו, נראה רציני.
"דברתי עם ארגון, והוא רואה גורל אפל עבורי. הרגשתי את זה בעצמי. עלי להתכונן," אמר הוא.
גוון הרגישה את בטנה מתכווצת.
"ארגון הוא טיפש. מכשף. חצי ממה שהוא מנבא לא מתרחש. תתעלם ממנו. על תכנה לאותו טיפשיים. אתה בסדר. אתה תחיי לנצח."
הוא הניד את ראשו באטיות, והיא יכלה לראות את העצב בפניו, והיא הרגישה את בטנה מתכווצת אוד יותר.
"גוונדולין, בתי, אני אוהב אותך. אני צריך שתהיה מוכנה. אני רוצה שאת תהיה השליט הבא של הטבעת. אני רציני, במה שאני אומר. זוהי לא בקשה. זוהי פקודה."
הוא הביט עליה ברצינות כזו, עיניו חשכו, זה הפחיד אותה. היא מעולם לא ראתה את המבט הזה על פניו של אביה לפני כן.
היא הרגישה את עיניה מתרטבות, והושיטה את ידה כדי לסלק את הדמע.
"אני מצטער שהדאגתי אותך," אמר הוא.
"אז תפסיק לדבר על זה," אמרה היא, בוכה. "אני לא רוצה שתמות."
"אני מצטער, אבל אני לא יכול. אני חייב שתעני לי."
"אבא, אני לא רוצה להעליב אותך."
"אז תגידי כן."
"אבל איך יתכן שאני אשלוט?" התחננה היא.
"זה לא קשה כמו שאת חושבת. את תהיה מוקפת ביועצים. הכלל הראשון הוא לא לבטוח באף אחד מהם. תבטחי בעצמך. את יכולה לעשות את זה. העדר הידע שלך, הנאיביות שלך – זה מה שיעשה אותך אדירה. את תעשי החלטות אמיתיות. תבטיחי לי," התעקש הוא.
היא הביטה לתוך עיניו, וראתה עד כמה זה היה חשוב לו. היא רצתה לעבור מהנושא הזה, אם לא מסיבה אחרת אז כדי להרגיע את התחלואה ולעודד אותו.
"בסדר, אני מבטיחה לך," אמרה היא במהרה. "האם זה גורם לך להרגיש יותר טוב?"
הוא נשען לאחור, והיא יכלה לראות את הקלתו הגדולה.
"כן," אמר הוא. "תודה לך."
"טוב, עכשיו אנחנו יכולים לדבר על דברים אחרים? דברים שעלולים באמת לקרות?" שאלה היא.
אביה נשען לאחור ונהם בצחוק; הוא נראה מיליון פאונדים קל יותר.
"זה למה אני אוהב אותך," אמר הוא. "תמיד כה שמחה. תמיד מצליחה לגרום לי לצחוק."
הוא בחן אותה, היא יכלה לחוש שהוא חיפש אחר משהו.
"את נראית שמחה מהרגיל בעצמך," אמר הוא. "האם יש בן בתמונה?"
גוון הסמיקה. היא קמה על רגליה והלכה אל החלון, מסתובבת ממנו.
"אני מצטערת, אבא, אבל זהו עניין פרטי."
"זה לא פרטי אם את הולכת למלוך על ממלכה שלי," אמר הוא. "אבל למה לחטט. בכל מקרה, אמך ביקשה ראיון איתך, ואני משאר שהיא לא תהיה ותרנית כל כך. אני אתן לזה להחליק. אבל תכיני את עצמך."
בטנה התכווץ והיא הסתובבה ממנו, מביטה אל מחוץ לחלון. היא שנאה את המקום הזה. היא רצתה להיות בכל מקום אחר חוץ מכאן. בכפר פשוט, על חווה פשוטה, חיה חיים פשוטים עם טור. הרחק מכל זה, מכל הכוחות האלו שניסו לשלוט בה.
היא הרגישה יד עדינה על כתפה, והסתובבה לראות את אביה עומד שם, מחייך מלמעלה.
"אמך יכולה להיות חסרת רחמים, אבל מה שלא תחליט, תדעי שאני אהיה על צדך.בעניינים של אהבה, האדם חייב להיות מורשה לבחור בחופשיות."
גוון הושיטה את ידיה וחיבקה את אביה. באותו הרגע, היא אהבה אותו יותר מכל. היא ניסתה לדחוף את האות של אותו הנחש ממחשבותיה, מתפללת עם כל שהיה לה, שהוא לא היה מכוון אל אביה.
*
גוון פיתלה והסתובבה במסדרונות אחר מסדרונות, על פני שורות של זכוכית צבעונית, לכיוון חדריה של אמה. היא שנאה להיות מזומנת על ידי האמא שלה, שנאה את דרכיה השתלטניות. באופנים רבים, אמה הייתה האחת ששלטה בממלכה. היא הייתה חזקה יותר מאביה באופנים רבים, עמדה על שלה יותר, נכנעה בפחות קלות. כמובן שלממלכה לא היה מושג; המלך תמיד העמיד פנים חזקות, נדמה כמו האחד הנבון.
אבל כשפנה הוא לתוך הארמון, מאחורי דלתיים סגורות, הייתה זו היא שאליה פנה לייעוץ. היא הייתה הנבונה יותר. הקרה יותר. הערמומית יותר. הקשוחה יותר. הנועזת יותר. היא הייתה הסלע. והיא שלטה במשפחתם הרחבה באגרוף הברזל. כשהיא רצת משהו, במיוחד כשהכניסה לראשה שהיה זה לטובת המשפחה, היא וידא שזה יקרה.
וכעת קיר הברז של אמה עמד לפנות כלפיה; היא עבר ניסתה להכין את עצמה לפגישה. היא חשה שיש לזה קשר לחיים הרומנטיים, ופחדה שההיא נגלה יחד עם טור. אבל היא הייתה נחושה שלא להכנה – לא משנה מה זה לקח. אם היא הייתה חייבת לעזוב את המקום הזה, היא תעשה זאת. אמה יכלה לשים אותה בצינוק ככל שהיה אכפת לה.
כשהגיע גוון אל חדרה של אמה, דלת האלון הגדולה נפתחה על ידי המשרת שלה, אשר צעד מדרכה בעוד שנכנסה, ואז סגר את הדלת מאחוריה.
חדרה של אמה היה הרבה יותר קטן מחדר אביה, יותר פרטי, עם שטיחים גדולים וסט קטן של תה ולוח משחק העומד ליד האח הנוהם, כמה כיסאות קטיפה צהובות עדינות לידם. אמה ישבה על אחד הכיסאות, עם גבה אל גוון, למרות שציפתה לה. היא פנתה אל האש, לגמה מהתה שלה, והזיזה את אחד הכלים על לוח המשחק. מאחוריה היו שתי נשים-בהמתנה, האחת מטפלת בשיערה, השנייה מהדקת את השרוכים על הגב של שמלתה.
"היכנסי, ילדה," הגיע קולה הקשוח של אמה.
גוון שנאה כשאמא שלה עשתה זאת – העבירה פגישה אל מול המשרתים. היא רצתה שתשחרר אותם, כמו שאביה עשה כשהם דיברו. היה זה המאט ביותר שיכלה לעשות לצורך פרטיות וצניעות. אבל אמה אף פעם לא עשתה זאת. גוון הסיקה שהיה שה משחק כוח, להחזיק את המשרתים שלה מפרפרים מסביב, מקשיבים, בכדי להשאיר את גוון מתוחה.
לגוון לא הייתה ברירה, אלא לחצות את החדר ולהתיישב על אחד הכיסאות הקטיפה מול אמה, קרוב מדי אל האש. עוד אחד ממשחקי הכוח של האמא שלה: זה גרם לחברה שלה להיות חמימה מדי, תופסת אותך לא מוכן על ידי הלהבות.
המלכה לא הביטה למעלה; ליתר דיוק, היא נעצה מבט על לוח המשחק שלה, דוחפת את אחד מכלי השנהב במבוך המסובך.
"תורך," אמרה אמה.
גוון הביטה למטה על הלוח; היא הייתה מופתעת שאמה עדיין השאירה את המשחק הזה ממשיך. היא נזכרה שהיו לה את כלים החומים, אבל היא לא שיחקה את המשחק הזה עם אמה מזה כבר שבועות. אמה הייתה מומחית במשחק הפונס – אבל גוון הייתה טובה עוד יותר. האמא שלה שנאה להפסיד, והיא כנראה בחנה את הלוח הזה במשך מן מה, מקווה לעשות את המהלך המושלם. עכשיו כשגוון הייתה פה, היא הכריחה אותה לשחק.
להבדיל מאמה, גוון לא הייתה צריכה ללמוד את הלוח. היא רק הציצה עליו וזיהתה מהלך מושלם בראשה. היא הושיטה את ידה למעלה והזיזה את אחד הכלים החומים הצידה, כל הדרך על פני הלוח. זה שם את אמה במרחק של מהלך אחד עד הפסד.
אמה הביטה למטה, מחוסרת הבעה חוץ מנצנוץ של הגבה שלה, אשר גוון ידע אותת אכזבה. גוון הייתה חכמה יותר, ואמה לעולם לא תקבל את זה.
האמא שלה כחכחה בגרונה, בחנה את הלוח, עדיין מביטה עליה.
"אני יודעת הכול על ההרפתקאות שלך עם הבן פשוט העם ההוא," אמרה היא בלעג. "את מתריסה כנגדי." אמה הביטה עליה למעלה. "למה?"
גוון לקחה נשימה עמוקה, מרגישה את בטנה מתכווצת, מנסה לנסח תשובה טובה ביותר. היא לא תוותר. לא הפעם.
"ענייני הפרטיים הן העניין שלי," הגיבה גוון.
"האם הם באמת? הם ענייני שלי באופן משמעותי. העניינים הפרטיים שלך ישפיעו על המלכות. גורל המשפחה הזאת. של הטבעת. ענייניך הפרטיים הם פוליטיים – כמה שלא תרצי לשכוח זאת. את לא פשוטת עם. שום דבר אינו פרטי בעולם שלך. ושום דבר אינו פרטי ממני."
קולה של אמה היה מתכתי וקר, גוון התרעמה מכל רגע של הביקור הזה. לא היה כאן דבר שגוון יכלה לעשות מלבד לשבת שם ולחכות שהיא תסיים. היא הרגישה לכודה.
לבסוף, אמה כחכחה בגרונה.
"מכיוון שאת מסרבת להקשיב לי, אני אצטרך לעשות החלטות עבורך. את לא תראי את הבן ההוא שוב. אם תעשי זאת, אני אעביר אותו מחוץ ללגיון, מחוץ לחצר המלך, וחזרה אל הכפר שלו. ואז אני אשים אותו בתוך אזיקים יחד עם כל משפחתו. הוא יודח בחרפה. ואת לעולם לא תדעי אותו."
אמה הביטה עליה למעלה, שפתה התחתונה מנדנדת בזעם.
"את מבינה אותי?"
גוון נשמה בחדות, בפעם הראשונה מבינה את הרוע שאמה הייתה מסוגלת אליו. היא שנאה אותה יותר מאשר יכלה להגיד. גוון הבחינה גם במבטים המתוחים של המשרתים. זה היה מעליב.
לפני שהספיקה להגיב, אמה המשיכה.
"יתרה מכך, כדי למנוע את יתר התנהגותך הפוחז, אני לקחתי צעדים כדי לארגן איחוד הגיוני עבורך. את תינשאי לאלטון, ביום הראשון של החודש הבא. את תתחילי את הכנות לחתונתך עכשיו. תתכונני לחיים בתור איזה נשואה. זה הכל," אמרה אמה בסיכום קוטע, פונה חזרה אל הלוח כאילו שהזכירה הרגע דבר שכיח ביותר מכל העניינים.
גוון רתחה ובערה מבפנים, ורצתה לצעוק.
"איך את מעיזה," אמרה גוון בחזרה, זעמה נבנה. "האם את חושבת שאני איזו בובה על החוט, שתשחקי בי? האם את באמת חושבת שאני אתחתן עם כל מי שתגידי לי?"
"אני לא חושבת," השיבה אמה. "אני יודעת. את הבת שלי, ואת מדווחת אלי. ואת תינשאי בדיוק למי שאומר שתינשאי."
"לא אני לא!" צעקה גוון בחזרה. "ואת לא יכולה להכריח אותי! אבא אמר שאת לא יכולה להכריח אותי!"
"נישואין מאורגנים הם עדיין זכותו של כל הורה בממלכה הזו – והם בטוח הזכות של המלך והמלכה. אביך נכנס לפוזה, אבל את יודעת היטב כמוני שהוא יכנה לרצוני. יש לי את דרכי."
אמה נעצה בה מבט.
"אז את רואה, את תעשי כפי שאני אומר. החתונה שלך קורת. שום דבר לא יכול לעצור אותה. תכיני את עצמך."
"אני לא אעשה זאת," השיבה גוון. "לעולם לא. ואם תדברי איתי על זה עוד, אני לא אדבר איתך שוב לעולם."
אמה הביטה למעלה וחיכה אליה, חיוך קר ומכוער.
"לא אכפת לי אם לא תדברי איתי יותר. אני אמך, לא חברתך. ואני מלכתך. יתכן וזהו המפגש האחרון שלנו. זה לא משנה. בסופו של היום את תעשי פכי שאני אומרת. ואני אצפה בך ממרחק, בעוד שאת חיה את החיים שאני מתכננת עבורך."
אמה פנתה חזרה אל המשחק שלה.
"את משוחררת," אמרה היא עם נפנוף ידה, כאילו גוון הייתה עוד משרתת.
גוון רתחה כל כך מזעם, שלא יכלה להתאפק יותר. היא לקחה שלושה צעדים, צעדה אל לוח משחקה של אמה, וזרקה אותו עם שתי ידיה, משליחה את כלי השנהב ואת שולחן השנהב הגדול מתרסקים למטה ומתנפצים לחתיכות.
אמה קפצה לאחור בהלם.
"אני שונאת אותך," לחשה גוון.
עם זה, גבן הסתובבה, פניה אדומות, והתערה מהחדר, מסלקת את ידם של המטפלים, נחושה לצאת מכוחות עצמה – ולא לראות את פני אמה יותר לעולם.
פרק עשרים ושש
טור הלך במשך שעות דרך השבילים המתפתלים של היער, חושב לגבי מפגשו עם גוון. הוא לא יחל לנער אותה מתוך מחשבותיו. הזמן שלהם ביחד היה קסום, הרבה מעל המצופה, והוא לא דאג יותר לגבי עומק רגשותיה כלפיו. היה זהו היום המושלם – מלבד הדבר, כמובן, שקרה בסוף המפגש שלהם.
הנחש הלבן ההוא, כל כך נדיר, ואות כל כך רע. התמזל מזלם שלא ננשכו. טור הביט למטה על קרון, ההולך בנאמנות לצידו, שמח כמו תמיד, ותהה מה היה קורה אם הוא לא היה שם, אם לא היה הורג את הנחש ומציל את חייהם. האם היו שניהם מתים עכשיו? הוא היה אסיר תודה לעד לקרון, וידע שיש לו שותף מהימן לכל החיים.
ועדיין האות הטריד אותו: הנחש היה הנדיר ביתור, ואפילו לא התגורר בחלקה הזו של הממלכה. הוא התגורר הדרום הרחוק, בתוך בוץ וביצות. כיצד יכל לנסוע כל כך רחוק? למה הוא חייב היה לעלות עליהם בדיוק באותו הרגע? היה זה מסתורי מדי, והוא הרגיש בטוח לחלוטין שהיה זה אות. כמו גוון, הוא הרגיש שזהו אות רע, המבשר את בואה של המוות. אבל של מי?
טור רצה לדחוף את התמונה מתוך מחשבותיו, לשכוח מזה, לחשוב על דברים אחרים – אבל לא יכל. זה הטריד אותו, השאיר אותו מחוסר מנוחה. הוא ידע שחייב היה לחזור אל הצריפים, אבל הוא לא היה מסוגל. היום עדיין היה יום החופש שלהם, ולכן במקום כך, הוא הלך במשך שעות, מקיף את שבילי היער, מנסה לנקות את ראשו. הוא היה בטוח שהנחש הווה מסר עמוק כלשהו רק עבורו, שאילצו אותו לקחת פעולה כלשהי.
מה שעוד יותר גרוע, היפרדותו מגוון הייתה פתאומית. כשהגיעו אל קצה היער, הם היו חייבים להיפרד לדרכם במהרה, עם בקושי מילה. היא נראתה מפוזרת. הוא הניח שהיה זה בגלל הנחש, אבל לא יכל להיות בטוח. היא לא הזכיר את פגישתם בפעם נוספת. האם שינתה היא את דעתה לגביו? האם הוא עשה משהו לא נכון?
המחשה קרע את טור לגזרים. הוא בקושי ידע מה לעשות עם עצמו, והוא הסתובב במעגלים במשך שעות. הוא חייב היה לדבר עם מישהו שהבין את הדברים האלו, שיכל לפרש סמלים ואותות.
טור נעמד במקומו. כמובן. ארגון. הוא יהיה מושלם. הוא יוכל להסביר לו הכול, ולהרגיע את נפשו.
טור הביט החוצה. הוא עמד בקצה הצפוני של הרכס הרחוק ביותר ומכאן היה לו מצפה מקיף על העיר הממלכתית מתחתיו. הוא עמד מול צומת. הוא ידע שארגון חי לבד, בבית כפרי מאבן בשוליים הצפוניים של בולדר פליינס. הוא ידע שאם יפנה שמאלה, הרחק מהעיר, אחד השבילים האלו יוביל אותו לשם. הוא החל במסע שלו.
יהיה זה מסע ארוך, והיה סיכוי טוב שארגון אפילו לא יהיה שם כשטור יגיע. אבל הוא חייב היה לנסות. הוא לא יכל לנוח עד שלא היו לו את התשובות.
טור הלך עם נתירה חדשה בצעדיו, הולך מהר פי שתים, מכוון לעבר המישורים. הבוקר הפך לאחר הצהריים, בעודו הולך והולך. היה זהו יום קיץ יפה, והאור זרח במבריקות על השדות מסביבו. קרון ניתר לצידו, נעצר כל כמה זמן כדי לזנק על סנאי, אשר אותה סחב נצחוני בפיו.
השביל נהיה תלול יותר, רוחני יותר, ואדמות המרעה נעלמו, מפנים את מקומם לנופים מדבריים של אבנים וסלעים. בקרוב, השביל, נעלם גם הוא. נהיה קר ורוחני יותר כאן למעלה,
בעוד שהעצים ירדו מהנוף גם הם, והנוף נהיה סלעי, עם צוקים. היה מוזר כאן למעלה, שום דבר חוץ מאבנים קטנות, עפר, וסלעים רחוק ככל שהעין יכלה לראות; טור הרגיש כאילו יצא למסע על האדמה המדברית. כשהשבי לנעלם לגמרי, טור מצא את עצמו הולך על חצץ וסלע.
לצידו, קרון התחיל ילל. הייתה הרגשה מצמררת באוויר, וטור הרגיש אותה גם. זה לא בהכרח היה רועה; זה היה פשוט שונה. כמו ערפל רוחני כבד.
בדיוק כשטור התחיל לתהות אם התקדם בכיוון הנכון, הוא זיהה באופק, גבוה על הגבע, בית כפרי קטן. היה הוא מעוגל בצורה מושלמת של טבעת הבנויה מאבן לבנה ואחידה, נמוך על האדמה. לא היו לו חלונות, ורק דלת אחת, בצורה של קשת – ועדיין בלי מקוש או ידית. האם באמת יכל ארגון להתגורר כאן, במקום המנודה הזה? האם יתעצבן שטור מגיע לא מוזמן?
טור התחיל לפקפק בהחלטתו, אבל אילץ את עצמו להישאר על הנתיב. כשהתקרב אל הדלת, הוא הרגיש את האנרגיה באוויר, צפופה כל כך שברושי יכל לנשום. לבו דפק מהר יותר בחשש, בעודו מושיט את ידו לדפוק עם אגרופו.
לפני שיכל לגעת בה, הדלת נפתחה בעצמה, חריץ. היא נראתה שחורה שם בפנים, וטור לא יכל להגיד אם רק הרוח דחפה אותה לפתיחה. היה כל כך חשוך, הוא לא יכל לראות כיצד מישהו מסוגל להיות בפנים.
טור הושיט את ידו, דוחף את הדלת בעדינות, ומכניס את ראשו פנימה.
"שלום?" קרא הוא.
הוא דחף אותה רחב יותר. פנים היה חשוך לגמרי, חוץ מהזוהר העדין בצידו הרחוק של המקום מגורים.
"שלום?" קרא הוא, חזק יותר. "ארגון?"
קרון לידו ילל. היה ברור לטור שהיה זה רעיון גרוע, שארגון לא היה בבית. אבל עדיין הוא אילץ את עצמו לראות. הוא לקח שני צעדים קדימה, וכשעשה זאת, הדלת נטרקה בסגירה מאחוריו.
טור הסתובב, ושם, עומד ליד הקיר הרחוק, היה ארגון.
"אני מצטער להטריד אותך," אמר טור, לבו דופק.
"אתה מגיע לא מוזמן," אמר ארגון.
"סלח לי," אמר טור. "לא התכוונתי לפלוש."
טור הביט מסביב בזמן שעיניו התרגלו לחשכה, וראה מספר נרות קטנים, המסודרים במעגל, מסביב להיקף קיר האבן. החד היה מואר ברובו על ידי עמוד אור יחיד, אשר נכנס פנימה מהפתח המעגלי הקטן בתקרה. המקום הזה היה מדהים, מוחלט וסוריאליסטי.
"בני אדם אחדים היו כאן," השיב ארגון. "כמובן, שלא הייתה כאן עכשיו לולא הייתי מאשר לך להיות. הדלת ההיא נפתחת רק עבור אלו שאמורים להיכנס. אלה שלא, עבורם היא לא תפתח לעולם – לא בכל הכוח של העולם."
טור הרגיש טוב יותר; ועדיין הוא תהה כיצד ידע ארגון שהוא הגיע. כל הנוגע באיש הזה היה מסתורי עבורו.
"הייתה לי התקלות שאני לא מבין אותה," אמר טור, מוכרך להוציא את זה החוצה, ולשמוע את דעתו של ארגון. "ישנו נחש. לבנגב. הוא כמעט תקף אותנו. ניצלנו על ידי הנמר שלי, קרון."
"אנחנו?" שאל ארגון.
טור הסמיק, מבין שלא אמר הרבה. הוא לא ידע מה להגיד.
"הייתי לא לבד," אמר הוא.
"ומי היו איתך?"
טור נשך בלשונו, לא יודע כמה להגיד. אחרי הכול, האיש הזה היה קרוב לאביה, המלך, ויתכן והיה מספר.
"איני רואה כיצד זה רלוונטי לנחש."
"זה רלוונטי לגמרי. הלא תהתה שהזו הסיבה לכך שהנחש הגיע מלכתחילה?"
טור נפס לא מוכן לגמרי.
"אני לא מבין," אמר הוא.
" לא כל אות שאתה רואה מכוון אליך. חלקם מכוונים אל אחרים."
טור בחן את ארגון באור האפלולי, מתחיל להבין. האם נחרץ משהוא מרושע על גוון? ואם כך, האם יכל לעצור את זה?
"האם אתה יכול לשנות גורל?" שאל טור.
ארגון פנה, חוצה את חדרו באיטיות.
"כמובן, זוהי השאלה שאנחנו שואלים את עצמנו במשך מאות שנים," השיב ארגון.
"האם אפשר לשנות את הגורל? מצד אחד, הכול מיועד, הכול כתוב. מצד שני, לכולנו יש את הבחירה החופשית. בחירותינו קובעות את גורלנו. נראה שזה בלתי אפשרי לשניים האלו – גורל ובחירה חופשית – להתקיים ביחד, צד מול צד, עדיין הם קיימים. רק איפה שהשניים האלו מהלצים אחד את השני – איפה שגורל נפגש עם רצון חופשי – ההתנהגות האנושית נכנסת למשחק. הגורל לא תמיד יכול להישבר, אבל לפעמים אפר לכופף אותו, או אפילו לשנות, על ידי הקרבה אדירה וכוח רצון אדיר. עדיין ברוב הזמן, הגורל הוא איתן. רוב הזמן, אנחנו רק עוברי אורח, המוקמים כאן כדי לראות כיצד הכול מתרחש. אנחנו חושבים שאנחנו משחקים חלק בז, אבל בדרך כלל אנחנו לא. לרוב אנחנו צופים, לא משתתפים."
"אז למה היקום טורח להראות לנו אותות, אם אין שום דבר שאנו יכולים לעשות לגבי זה?" שאל טור.
ארגון פנה וחייך.
"אתה זריז, ילד, אתן לך את זה. לרוב, מראים לנו אותו כדי שנכין את עצמנו. מראים לנו את גורלנו כדי לתת לנו זמן להתכונן. לפעמים, לעטים רחוקות, ניתנים לנו אותות על מנת שנוכל לפעול, לשנות את מה שיהיה. אבל זה נדיר מאוד."
"האם שה נכון שלבנהגב מבשר מוות?"
ארגון בחן אותו.
"זה נכון," אמר הוא לבסוף. "ללא כשלון."
לבו של טור דפק מהתגובה, מהאישור של הפחד שלו. הוא היה גם מופתע מהיושר של תשובתו של ארגון.
"אני נתקלתי באחד היום," אמר טור, "אבל איני יודע מי הולך למות. או אם יש איזו פעולה שאני יכול לנקוט בה כדי למנוע אותה. אני רוצה להוציא את זה מראשי, אבל איני יכול. תמיד, התמונה הזו של ראשו של הנחש המת היא תמיד בתוכי. למה?"
ארגון בחן אותו במשך זמן ארוך מאוד, והתנשם.
"כיוון שמי שלא ימות, זה ישפיע עליך ישירות. זה ישפיע על גורלך."
טור נהיה יותר ויותר נסער; הוא הרגיש שכול תשובה ברא עוד שאלות.
"אבל זה לא הוגן," אמר טור. אני צריך לדעת מי זה שימות. אני חייב להזהיר אותם!"
באטיות, ארגון הניד בראשו.
"יתכן וזה לא עבורך לדעת," ענה הוא. "ואם אתה כן תדע, יתכן ועדיין לא תוכל לעשות דבר לגבי זה. המוות מוצאת את המטרה שלה – אפילו מישהו שהזהירו אותו."
"אז למה הראו לי את זה?" שאל טור, מיוסר. "ולמה אני לא יכול להוציא את זה מראשי?"
ארגון צעד קדימה, קרוב כל כך, במרחק של כמה אינצ'ים; עוצמת עיניו בערה בבהירות בתוך מרומו האפלולי, וזה הפחיד את טור. היה זה כאילו הביט לתוך השמש, והיה זה כל אשר יכל לעשות
כדי לא להסיט את מבטו. ארגון הרים את ידו והניח אותה על כתפו של טור. הייתה היא קרח לגעת בה והשליחה דרכו צינה.
"אתה צעיר," אמר ארגון באטיות. "אתה עדיין לומד. אתה מרגיש את הדברים עמוק מדי. לראות את העתיד הוא פרס אדיר. אבל הוא יכול להיות גם קללה גדולה. רוב בני האדם החיים את גורלם, אין להם מודעות על כך. לפעמים הדבר המכאיב ביותר הוא להיות מודע על גורלך, על מה שהולך להיות. אתה עוד לא התחלת אפילו להבין את כוחותיך. אבל אתה תבין. יום אחד. כשתבין מאיפה אתה."
"מאיפה אני?" שאל טור, מבולבל.
"ביתה של אמך. הרחק מכאן. מאחורי הקניון, בהשגחה החיצונית של הוואילדס. יש שם טירה, גבוה בשמיים. היא יושבת לבדה על הצוק, וכדי להגיע אליה, אתה עובר בדרך אבן מתפתלת. זוהי דרך קסומה – כמו לעלות לתוך שמיים עצמם. זהו מקום של כוח עמוק. משם אתה מגיע. עד שתגיע למקום ההוא, לעולם לא תבין עד הסוף. ברגע שתגיע, כל השאלות שלך יקבלו תשובה."
טור מצמץ, וכשפתח את עיניו, מצא את עצמו, להפתעתו, עומד מחוץ למקום מגוריו של ארגון. לא היה לו מושג כיצד הגיע לכאן.
הרוח נשפה דרך הצוק הסלעי, וטור מצמץ מאור השמש המחמירה. לידו עמד קרון, מילל.
טור חזר חזרה אל דלתו של ארגון ודפק עליה עם כל כוחו. שום דבר מלבד דממה לא הגיע בחזרה.
"ארגון!" צעק טור.
ענה לו רק הרוח הנושפת.
הוא ניסה את הדלת, אפילו הצמיד את כתפו אליה – אבל היא לא הייתה זזה.
טור חיכה זמן רב – הוא לא היה בטוח עד כמה רב – עד שלבסוף היום נהיה מאוחר. לבסוף, הוא הבין שזמנו כאן נגמר.
הוא חזר והתחיל ללכת חזרה במורד הסלעי, תוהה. הוא הרגיש מבולבל יותר מתמיד, וגם היה בטוח שהמוות היה מגיע – אבל עדיין עוד יותר חסר ישע בכדי לעצור אותו.
והוא המשיך להתקדם ברגל במקום המנודה הזה, הוא תחיל לחוש משהוא קר על קרסוליו וראה ערפל עבה נוצר. הוא עלה, נהיה עבה יותר ועולה יותר עם כל רגע. טור לא הבין מה התרחש. קרון ילל.
טור ניסה להזדרז, להמשיך את דרכו חזרה במורד ההר, אבל תוך רגעים הערפל נהיה צפוף כל כך, שבקושי יכל לראות מול עיניו. באותו הרגע, הוא הרגיש את גפותיו נהיים כבדים יותר, וכאילו בכישוף, השמיים נהיו חשוכים. הוא הרגיש את עצמו מותש. הוא לא מסוגל היה לקחת עוד צעד נוסף. הוא התכרבל לתוך כדור על האדמה, בדיוק איפה שעמד, העטוף בערפל העבה. הוא ניסה לפתוח את עיניו, לזוז, אבל לא הצליח. תוך מספר רגעים, הוא נרדם.
*
טור ראה את עצמו עומד על פסגת ההר, מביט החוצה על כל ממלכת הטבעת. לפניו חצר המלח, הארמון, המבצרים, הגנים, העצים, והגבעות המתגלגלות רחוק ככל שיכל היה לראות – כל זה בפריחה מלאה של הקיץ. השדות היו מלאים בפירות ופרחים צבעוניים, ונשמע צליל של מוסיקה וחגיגות.
אבל כשפנה טור באיטיות, סורק את הכול, הדשה החל להפוך לשחור. פירות נפלו מהעצים. ואז העצים עצמם הפכו למצומקים עד כלום. כל הפרחים התייבשו עד לפריכות, ולחרדתו, בניין אחד אחרי השני החלו להתמוטט, עד שכל הממלכה הפכה לשום דבר מלבד הריסות, ערימות של שברי אבנים.
טור הביט למטה ולפתע ראה לבנגב ענקי מחליק בין רגליו. הוא עמד שם, חסר ישע, בעודו התפתל סביב רגליו, ואז מותניו, ואז ידיו. הוא הרגיש את עצמו נחנק, החיים נדחסים ממנו, בעוד שהנחש התפתל לאת כל הדרך חזרה ונעץ מבט
לתוך פניו, אינצ'ים ממנו, לוחש, לשונו הארוך כמאט נוגע בלחי של טור. ואז הוא פתח את פיו רחב, חושף נביים ענקיים, נשען קדימה, ובלע את פניו של טור.
טור צווח, ואז מצא את עצמו עומד לבד בתוך ארמון המלך. הוא היה ריק לחלוטין, בלי כס במקום שאמור להיות בו. חרב הגורל שכבה לא נגוע. החלונות היו מנופצים כולם, זכוכית צבעונית שוכבת בערימות על האבן. הוא שמע מוסיקה מרוחקת, פנה לכיוון הצליל, והלך דרך החדר ריק אחר חדר ריק. לבסוף, הוא הגיע אל דלתיים כפולות ענקיות, מאה רגל בגובה, ופתח אותם עם כל כוחו.
טור עמד בכניסה אל אולם החגיגות המלכותי. לפניו שני שולחנות סעודה הפרוסים לאורך החדר, מפוצצים באוכל – אבל ריקים מאנשים. בצידו הרחוק של האולם היה בן אשם אחד. המלך מקגיל. הוא ישב על כסו, נועץ מבט ישירות על טור. הוא נראה כל כך רחוק.
טור הרגיש שהיה חייב להשיג אותו. הוא התחיל ללכת מעבר לחדר הגדול לכיוונו, בין שתי שולחנות הסעודה. בזמן שהלך, כל האוכל בצידו שלו התקלקל, הופך לרקוב עם כל צעד שעשה, הופך לשחור ומיד מכוסה בזבובים. הזבובים זמזמו והתקהלו בכל מקום סביבו, מפרקים את האוכל.
טור הלך מהר יותר. המלך היה קרוב יותר עכשיו, בקושי עשרה צעדים ממנו, כשמשרת הופיע מהחדר הצדדי, סוחב גביע זהב ענקי של יין. היה זה גביע מובהק, עשוי מזהב טהור וכוסה בשורות של אדומים וספירים. בזמן שהמלך לא הסתכל, טור ראה את המשרת מגניב לתוך הגביע אבקה לבנה. טור הבין שזהו רעל.
המשרת הביא אותו קרוב יותר, ומקגיל הושיט את ידו למטה ואחז בו עם שתי ידיו.
"לא!" צעק טור.
טור זינק קדימה, מנסה להעיף את היין הרחק מהמלך.
אבל הוא לא היה מהיר מספיק. מקגיל שתה את היין בלגימות גדולות. הוא זלג למטה על לחייו, על חזהו, בשמן שהו גמר אותו.
מקגיל הסתובב והביט על טור, ועיניו נפתחו רחב. הוא הושיט את ידיו למעלה ואחז בגרונו עד אשר, נחנק, הוא נפל על ברכיו ומתוך הכס שלו; הוא נפל הצידה, נוחת על ריצפת האבן הקשה. כתרו התגלגל ממנו, פגע ברצפת האבן עם צלצול, והתרחקה מספר צעדים.
הוא שכב שם, ללא תנוע, עיניים פתוחות, מת.
אסטופלס צנחה למטה, נחתה על ראשו של מקגיל. היא ישבה שם, הביטה ישירות על טור וצווחה. הצליל היה כל כך צווחני, שהשליח צינה לעמוד שדתו של טור.
*
טור התעורר עם צעקה.
הוא התיישב, מביט מסביב, מזיע, נושם בכבדות, מנסה להבין איפה היה. הוא עדיין שכב על האדמה, על הרו של ארגון. הוא בטח נרדם כאן. הערפל נעלם, וכשהביט למעלה הוא ראה שהיה כבר שחר. השמש בצבע דם-אדום פרצה את האופק, מהירה את המפרץ. לידו, ילל קרון, קפץ לתוך חיקו וליקק את פניו.
טור חיבק את קרון עם יד אחת בעדו נושם חזק, מנסה להבין אם היה ער או רדום. לקח לו זמן רב להבין שהיה זה רק חלום. הוא הרגיש כל כך אמיתי.
טור שמה חריקה ופנה לראות את אסטופלס יושבת על אבן, רק רגל אחת ממנו. הציפור הגדולה הביטה ישירות אליו וצווחה, שוב ושוב.
הצליל השליח צינה בעמוד שדרתו של טור. הייתה זו אותה הצווחה מחלומו, ובאותו הרגע הוא ידע, עם כל חלקיק בגופו, שהחלום היה מסר.
המלך הולך להיות מורעל.
טור קפץ על רגליו ובאור הנשבר של השחר, רץ מהר במורד ההר, לכיוון חצר המלך. הוא חייב היה להגיע אל המלך. הוא חייב היה להזהיר אותו. המלך עלול לחשוב שהוא משוגע, אבל לא הייתה לו בררה – הוא יעשה כל דבר שביכולתו כדי להציל את חייו של המלך.
*
טור רץ מער הגשר הנע, בריצה מהירה לתוך השער החיצוני של הטירה, ולמזלו, שני השומרים זיהו אותו מהלגיון. הם נתנו לו להיכנס מבלי לעצור אותו, והוא המשיך בריצה, קרון לצידו.
טור רץ מהר על פני חצר המלך, דרך המזרקות, והגיע ישירות לתוך השער הפנימי של ארמון המלך. שם עמדו ארבע שומרים החוסמים את הדרך.
טור נעצר, מתנשם כדי לתפוס אוויר.
"מה כוונתך, ילד?" שאל אחד מהם.
"אתם לא מבינים, אתם חייבים להכניס אותי פנימה," התנשף טור. "אני חייב לראות את המלך."
השומרים הביטו אחד על השני, ספקנים.
"אני הוא טורגרין, מלגיון המלך. אתם חייבים לתת לי לעבור."
"אני יודע מי הוא," אמר אחד השומרים לאחר. "הוא אחד מאיתנו."
"איזה עניין יש לך עם המלך?" לחץ הוא.
טור עדייו נלחם לתפוס את נשימתו.
"עניין בהול ביותר. אני חייב לראות אותו ברגע זה."
"ובכן, הוא בטח לא מצפה לך, כיוון שאינך מיודע כהלכה. מלכנו אינו כאן. הוא עזב יחד עם הקרוון שלו לפני שעות, בענייני החצר. הם לא יחזרו עד הלילה, עד הסעודה המלכותית."
"סעודה?" שאל טור, לבו חובט. הוא נזכר בחלומו, שולחנות הסעודה, ובאופן מוזר הרגיש את כל זה קם לחיים.
"כן, סעודה. אם אתה מהלגיון, אני בטוח שתהיה שם. אבל הוא נעלם, ואין לך שום דרך לראות אותו. תחזור הלילה, עם האחרים."
"אבל אני חייב להעביר לו את המסר!" התעקש טור. "לפני הסעודה!"
"אתה יכול להשאיר את המסר איתי אם אתה רוצה. אבל איני יכול להעביר אותה מהר יותר ממכה."
טור לא רצה להשאיר מסר כזה לשומר; הוא הבין שזה ישמע מטורף. הוא חייב היה לספק אותו בעצמו, הלילה, לפני הסעודה. הוא רק התפלל שלא יהיה זה מאוחר מדי.