פרק שמונה עשרה
טור פתח את עיניו לאט, מסוחרר בהתחלה, מנסה להבין איפה היה. הוא שכב על קש, ולרגע תהה אם החזר לצריפים. הוא השעין את עצמו על מרפק אחד, בכוננות, מחפש את האחרים.
הוא היה במקום אחר. מהמראה של המקום, הוא היה בחדר אבן משוכלל. נראה כאילו היה בתוך הארמון. ארמון מלכותי.
לפני שהצליח להבין את המתרחש, דלת אלון גדולה התנדנדה ונפתחה, פנימה נכנס ביהירות ריס. במרחק טור יכל לשמוע את קולות המושתקים של הקהל.
"סוף-סוף, הוא חי," הצהיר ריס עם חיוך, בעודו מזדרז קדימה, תופס את טור, ומושך אותו על רגליו.
טור הרים את ידו אל ראשו, מנסה לעצור את כאב ראשו הנוראי מלהתפרץ חזק מדי.
"קדימה, באו נלך, כולם מחכים לך," הפציר הוא, מושך בטור.
"חכה רגע, בבקשה," אמר טור, מנסה לאסוף את עצמו. "איפה אני? מה קרה?"
"חזרנו לחצר המלך – ואנחנו עומדים לחגוג את היותך גיבור היום!" אמר ריס בשמחה, כשהתקדמו אל הדלת.
"גיבור? על מה אתה מדבר? וגם... איך הגעתי לפה?" שאל הוא, מנסה להיזכר.
"החיה ההיא הלמה אותך במכה. הייתה מחוסר הכרה די הרבה זמן. היינו צריכים לסחוב אותך חזרה דרך גשר הקניון. די דרמטי. לא בדיוק איך שציפיתי שתחזור לצד השני!" אמר הוא, צוחק.
הם יצאו אל המסדרונות של הארמון, בזמן שהלכו, טור ראה כל מיני אנשים – נשים, גברים, נושאי כלים, שומרים, אבירים – מביטים עליו, כאילו חיכו שיתעורר. בנוסף, הוא ראה משהו חדש בעיניהם, משהו כמו כבוד. הייתה זו הפעם הראשונה שראה את זה. עד עכשיו, כמעט כולם הסתכלו עליו עם משהו כמו גאוותנות – כעת הם הביטו עליו כאילו היה אחד מהם.
"מה בדיוק קרה?" טור סרק את ראשו, מנסה להיזכר.
"אינך זוכר שום דבר מזה?" שאל ריס.
טור ניסה לחשוב.
"אני זוכר שרצתי לתוך היער. נלחמתי עם החיה ההיא. ואז... " הוא נכשל בחיפוש.
"אתה הצלת את חיו של אלדן,"אמר ריס. "רצת ללא הסס לתוך היער, לבדך. אני לא יודע למה בזבזת את הכוח שלך על הצלת חייו של הצדקן הזה. אבל עשית זאת. המלך מאוד, מאוד מרוצה ממך. לא בגלל שאכפת לו מאלדן. אבל אכפת לו מאוד מאמוץ לב. הוא אוהב לחגוג. חשוב לו לחגוג סיפורים כאלה, כדי לעודד את האחרים. וזה משתקף טוב על המלך והלגיון. הוא רוצה לחגוג. אתה כאן בגלל שהוא הולך להעניק לך פרס."
"להעניק לי פרס?" שאל טור, נאלם. "אבל לא עשיתי דבר!"
"הצלת את חייו של אלדן."
"אני רק הגבתי. עשיתי את מה שבא לי בטעיות."
"וזה בדיוק למה המלך רוצה לגמול אותך."
טור הרגיש מבוייש. הוא לא חשב שהתנהלותו דרשה תגמול. אחרי הכול, אם זה לא היה בזכותו של ארק, טור היה מת עכשיו. טור חשב על זה, ולבו התמלא תודה אל ארק בפעם נוספת. הוא קיווה שיום אחד יוכל להחזיר לו את הטובה.
"אבל מה עם משימת הפטרול שלנו? שאל טור. "לא השלמנו אותה."
ריס הניח יד מרגיעה על כתפו.
"חבר, הצלת את חייו של הילד. חבר הלגיון. זה הרבה יותר חשוב מהפטרול שלנו." צחק ריס. "פטרול ראשון משעמם וללא אירועים מיוחדים, הא!" הסיף הוא.
בסופו של מסדרון נוסף, שני שומרים פתחו להם את הדלתות, וטור מצמץ ומצא את עצמו בחדרים מלכותיים. מסביב עמדו אולי מאה אבירים, בחדר עם תקרע מתנשאת, חלונות עם זכוכית צבעונית, נשקים ומדי שריון תלויים בכל מקום על הקירות כמו מזכרות. אולם הנשקים. היה זה המקום בו כל הלוחמים הדגולים ביותר נפגשו, כל אנשי הכסף. לבו של טור הזדרז כשבחן את הקירות, כל כלי הנשק המפורסמים, השריונות של גיבורים ואבירים אגדיים. טור שמע שמועות על המקום הזה כל חייו. היה זה חלומו לראות אותו בעצמו יום אחד. בדרך כלל, אסור היה לנושאי כלים להיכנס לכאן – אף אחד, חוץ מהכסופים.
מה שהפתיע אותו עוד יותר, זה שאבירים אמיתיים, הפנו את ראשיהם והביטו עליו – עליו – מכל הצדדים. והיו אלה מבטים של הערצה. טור מעולם לא ראה כל כך הרבה אבירים בחדר אחד, ומעולם לא הרגיש כל כך מקובל. היה זה כמו להיכנס לתוך חלום. במיוחד, משום שרק לפני רגע, הוא ישן שינה עמוקה.
ריס בטח הבחין בפניו הנאלמים של טור.
"מיטב הכסופים התאספו כאן בכדי לכבד אותך."
טור הרגיש את עצמו מסוחרר מגאווה ואי אמונה. "לכבד אותי? אבל לא עשיתי כלום."
"לא נכון," נשמע הקול.
טור הפנה את מבטו והרגיש יד כבדה נוחתת על כתפו. היה זה ארק, מחיך למטה.
"אתה הצגתה אומץ לב, כבוד וגבורה, מעבר למה שהיה מצופה ממך. אתה כמאט מסרת את חייך כני להציל את אחד מאחיך. זה מה שאנחנו מחפשים בלגיון, וזה מה שאנחנו מחפשים בכסופים."
"אתה הצלת את חיי," אמר טור לארק. "אם זה לא היה בזכותך, החיה ההיא הייתה הורגת אותי. איני יודע כיצד להודות לך."
ארק גיחך מלמעלה.
"אתה כבר עשית זאת," ענה הוא. "הלא זוכר אתה את ההתכתשות? אני חושב ששנינו הסדרנו את חובותינו."
טור צעד בשביל לכיוון כס המלך מקגיל, בצדו הרחוק של האולם, ריס לצדו האחד וארק לצדו השני. הוא חש מאות עיניים עליו, והרגיש כמו בחלום.
מסביב למלך עמדו תריסר היועצים שלו, יחד עם בנו הבכור, קנדריק. כשניגש טור, לבו התנפח מגאווה. הוא בקושי יכל להאמין שהמלך מעניק לו ראיון בפעם נוספת - ושכל כך הרבה אנשים חשובים היו כאן כדי להיות עדים לכך.
הם הגיעו אל כס המלך. מקגיל נעמד, ודממה גברה על החדר. הבעת פניו המגושמת של מקגיל נשברה בחיוך רחב, כשלקח שלושה צעדים קדימה, ולהפתעתו של טור, נתן לו חיבוק.
תרועה רועמת נשמע בחדר.
הוא נשען חזרה לאחור, החזיק את טור חזק בכתפיו, וחיך אליו מלמעלה.
"שרתת את הלגיון היטב," אמר הוא.
משרת הושיט למלך גביע, שאותו המלך הרים. בקול רועם, הוא קרא:
"לחיי גבורה!"
"לחיי גבורה!" צעקו בחזרה מאות הגברים בחדר. רחש נרגש הגיע בעקבות, ואז החדר השתתק שוב.
"לכבוד הישגיך היום," שאג המלך,"אני מעניק לך מתנה אדירה."
המלך אותת בידו, ומשרת צעד קדימה, לובש כפפת שריון שחורה וארוכה, עליה ישב בז מהמם. הוא פנה והביט ישירות על טור – כאילו הכיר אותו.
נשמתו של טור עזבה אותו. היה זה אותו בז בדיוק מחלומו, עם גופו הכסוף ורצועה שחורה יחידה היורדת במורד מצחו.
"הבז הוא סמל הממלכה שלנו, ושל משפחת המלכות שלנו," הרעים מקגיל. "זוהי ציפור טורפת, מלאה גאווה וכבוד. אבל זוהי גם ציפור מיומנת, מלאה תחמנות. היא נאמנה, וחסרת רחמים, והיא מתנשא מעל כל החיות האחרות. זהו גם יצור קדוש. אומרים שמי שיש ברשותו בז הוא גם תחת בעלותו של הבז. הוא יכוון אותך לאורך כל דרכיך. הוא יעזוב אותך, אבל תמיד יחזור יזרה. ועכשיו, הוא שלך."
הבזיר צעד קדימה, העביר את כפפת שריון השרשרת לידו וזרועו של טור, ואז הניח את הציפור על ידו. טור הרגיש מחושמל מזה שהציפור ישבה לו על היד. הוא בקושי יכל לזוז. הוא היה המום ממשקלה; היה זה מאבק רק להחזיק אותה יציב, בעוד שהציפור התנועע בעצבנות על זרועו. הוא הרגיש את הציפורניים שלה חופרות פנימה, למרות שלמזלו הוא הרגיש רק את הלחץ, כיוון שהיה מוגן על ידי כפפת השריון. הציפור פנתה, הביטה ישירות עליו, וצווחה. טור הרגיש איך היא מביטה לתוך עיניו, וחש בקשר מסתורי אל החיה. הוא פשוט ידע שהיא תהיה איתו לאורך כל ימיו.
"ואיך תקרא לה?" שאל המלך, בדממה הצפופה של החדר.
טור סקר את ראשו, אשר היה קפוא מדי כדי אפילו לעבוד.
הוא ניסה לחשוב מהר. הוא זימן לתוך שכלו את שמות כל הלוחמים המפורסמים של הממלכה. הוא פנה וסרק את הקירות, וראה לוחות עם שמות כל הקרבות בכל המקומות בממלכה. עיניו נעצרו על מקום ספציפי אחד. היה זה מקום בתוך הטבעת שמעולם לא ביקר בו, אבל אשר תמיד שמע שהוא מקום מסתורי ומלא עוצמה. השם נשמע לו טוב.
"אני אקרה לה אסטופלס," קרא טור.
"אסטופלס!" הדהד הקהל, נשמע מרוצה.
הבז צווח כאילו בתגובה.
לפתע, אפסטופלס נופפה בכנפיה ועלטה וגבוה למעלה, כל הדרך עד לפסגת תקרת הקתדרה, והחוצה דרך החלון הפתוח. טור צפה בה מתרחקת.
"אל דאגה," אמר הבזיר,"היא תמיד תחזור אליך."
טור פנה והביט במלך. מעולם בחייו לא נתנו לו מתנה, במיוחד לא מתנה בקומה כזאת. הוא בקושי ידע מה לומר, כיצד להודות לו. הוא היה המום.
"מלכי," אמר הוא, מנמיך את קולו. "אני יודע כיצד להודות לך."
"אתה כבר עזית זאת," אמר מקגיל.
הקהל הריע, והמתח שהיה בחדר נעלם. שיחה נמרצת נפתחה בקרב הגברים, וכל כך הרבה אבירים ניגשו אל טור, שהוא בקושי ידע לאיזה כיוון לפנות.
"זהו אלגוד, ממחוז המזרחי," אמר ריס, מציג לו אחד.
"וזהו קאמרה, מה ביצות הנמוכות... וזה באסיקולד, מהמבצרים הצפוניים... "
בקרוב השמות הפכו לטשטוש. טור היה המום. הוא בקושי יכל להאמין שכל האבירים האלו רצו לפגוש אותו. הוא מעולם לא הרגיש מקובל כל כך או מכובד כל כך אי פעם בחייו, והייתה לו הרגשה שיום כזה לעולם לא יגיע שוב. הייתה זו הפעם הראשונה בחייו שהרגיש תחושת ערך עצמי.
והוא לא יכל להפסיק לחשוב על אסטופלס.
בעוד שטור הסתובב בכל כיוון אפשרי, מברך אנשים ששמותיהם חלפו על יד, שמות שבקושי הצליח להיאחז בהם, שליח הזדרז אליו, מחליק בין האבירים. הוא סחב מגילה קטנה, אשר הצמיד לתוך כף ידו של טור.
טור גילגל אותה לפתיחה וקרא את המסר בכתב יד מושלם, ועדין:
פגוש אותי בחצר האחורית. מאחורי השער.
טור יכל להריח את הניחוח העדין הנובע מהמגילה הוורודה, ונהיה נבוך, כיוון שלא הצליח להבין ממי היא. המסר לא היה חתום.
ריס נשען מעל, קרא אותו מער לכתפו, וצחק.
"נדמה שאחותי התחילה להתעניין בך," אמר הוא עם חיוך. "אני הייתי הולך, אם הייתי אתה. היא שונאת כשגורמים לה לחכות."
טור הרגיש את עצמו מסמיק.
"החצר האחורית היא דרך השער ההוא. תמהר. היא ידוע בכך שחליפה את דעתה מהר." חייך ריס, כשהוא הביט עליו. "ואני אשמך לקבל אותך למשפחה שלי."
פרק תשע עשרה
טור ניסה לעקוב אחר ההוראות של ריס כש עשה את דרכו דרך הארמון העמוס, אבל לא היה זה קל. לארמון הזה היו יותר מדי סיבובים ופניות, יותר מדי דלתות נסתרות, ויותר מדי מסדרונות שנדמה היה כאילו מובילים לתוך מסדרונות נוספים בלבד.
הוא רץ בעקבות ההוראות שריס נתן לו וירד עוד סט של מדרגות קטנות, פנה למטה במסדרון נוסף, ולבסוף נעצר מול דלת קמורה קטנה עם ידית אדומה – האחת שריס סיפר לו עליה – ודחף אותה לפתיחה.
טור מיהר החוצה ונפגע מאורה החזק של שמש קיצית; הייתה זו הרגשה טובה להיות בחוץ, מחוץ לארמון המחניק ההוא, נושם אוויר צח, השמש על פניו. הוא צמצם את עיניו, מתרגל לבהירות האור, ובחן את הנוף. לפניו השתרעו הגנים המלכותיים, מתפרסים רחוק ככל שהעין יכלה לראות, גדרות שיחים גזוזים מושלם בצורות שונות, יוצרים שורות מסודרות, שבילים מתפתלים ביניהם. היו שם מזרקות, עצים לא רגילים, פרדסים עם פירות קיציים בשלים, ושדות של פרחים מכל צורה ,גודל וצבע. המראה גנב את נשמתו. היה זה כמו להתהלך בתוך תמונה.
טור הסתכל בכל מקום לסימנה של גוונדולין, לבו פועם חזק. החצר האחורית הזאת הייתה ריקה, וטור הניח שהיא כנראה הייתה שמורה למשפחת המלכות, מרוחקת מהקהל בקירות אבן הגבוהות. ועדיין הוא הביט לכל כיוון ולא מצא אותה.
הוא תהה אם הפתק לא היה תעלול. זה בטח היה זה. היא בטח רק עושה ממנו צחוק, הכפרי המגושם של החצר, משעשעת את עצמה על חשבונו. אחרי הכל, איך מישהי מדרגתה יכלה להתעניין בו?
טור הביט למטה וקרא את הפתק שלה שוב, ואז גלגל אותו בחזרה מבויש. עשו ממנו בדיחה. איזה טיפש היה להעלות כך את תקוותיו. זה פגע בו קשות.
טור הסתובב והתכוון לחזור לארמון, הראש מורד. בדיוק כשהגיע אל הדלת, צלצל הקול.
"ולאן אתה הולך?" הגיע הקול המלא שמחה. הוא נשמע כמו שיר של ציפור.
טור תהה עם דמיין את זה. הוא הסתובב, מחפש והנה היא הייתה, יושבת בצל מתחת לקיר הארמון. היא חייכה בחזרה, לבושה בבגדי המלכות המפוארים שלה, שכבות שלשמלת סאטן לבן עם קישוט וורוד. היא נראתה אפילו עוד יותר יפה ממה שזכר.
זו הייתה היא. גוונדולין. הילדה שעליה טור חלם מאז שנפגשו, עם עיניי השקד-כחולים ושיער תותים ארוך, עם חיוכה שהאיר את לבו. היא חבשה כובע לבן-וורוד רחב, היוצר לה צל מהשמש, שמתחתיו נצצו עיניה. לרגע הוא הרגיש מוכן להסתובב, כדי לוודא שאין מישהו אחר העומד מאחוריו.
"אם..." התחיל טור. "אני... אם... לא יודע. אני... אם... הלכתי פנימה."
בפעם נוספת, הוא מצא את עצמו מסמיק לידה, מתקשה לאסוף את מחשבותיו ולבטא אותם.
היא צחקה, והיה זה הצליל היפה ביותר ששמה אי פעם.
"ולמה שתעשה את זה?" שאלה היא, בשובבות. "רק הגעת."
טור היה סמוק. לשונו היה קשור.
"אני... אם... לא יכולתי למצוא אותך," אמר הוא, מבויש.
היא צחקה שוב.
"ובכן, הנה אני כאן. אתה לא הולך לבוא ולקחת אותי?"
היא הושיטה לו יד אחת; טור מיהר אליה, נשען למטה, ולקח את ידה. מגע בעורה חישמל אותו, כל כך חלק ורך, היד החלושה שלה מתאימה בדיוק בתוך שלו. היא הביטה אליו למעלה ונתנה ליד שלה להשתהות כך לרגע, לפני שקמה באיטיות. הוא אהב את ההרגשה של קצות אצבעותיה בתוך כף ידו, וקיווה שהיא לעולם לא תיקח אותם ממנו.
היא הוציאה את כף ידה, ואז שמה את היד שלה מתחת לשלו, נועלת איתו ידיים. היא התחילה ללכת, מובילה את הדרך בסדרה של שבילים מתפתלים. הם הלכו בנתיב מרוצף קטן, ובקרוב נכנסו לתוך מבוך של גדרות שיח, מוגנים מהמבטים של העולם החיצוני.
טור היה מתוח. יתכן והוא, פשוט עם, יכנס לצרות אם יתהלך ככה עם בתו של המלך. הוא הרגיש זיעה קלה פורצת על מצחו, ולא ידע אם היה זה מהחום או מהמגע שלה.
הוא לא היה בטוח מה לומר.
"הוללתה שם מהומה משמעותית, לא כך?" אמרה היא עם חיוך. הוא היה אסיר תודה על ששברה את השתיקה המביכה.
טור משך בכתפיו. "אני מצטער. לא התכוונתי לכך."
היא צחקה. "ולמה שלא תתכוון לכך? האם זו לא סיבה טובה להולל מהומה?"
טור היה מתוסכל. הוא לא ידע כיצד להשיב. נדמה היה שתמיד אמר את הדבר הלא נכון.
"המקום הזה כל כך חנוק ומשעמם בכל מקרה," אמרה היא. "נחמד שיש אדם חדש בסביבה. נראה שאבא שלי ממש מחבב אותך. וכך גם אחי."
"אם... תודה," השיב טור.
הוא בעט בעצמו, מת מבפנים. הוא ידע שחייב לומר יותר, ורצה בזאת. הוא פשוט לא ידע מה להגיד.
"האם את..." התחיל הוא, מענה את מוחו כדי להגיד את הדבר הנכון, "אוהבת את המקום הזה?"
היא נשענה לאחור וצחקה.
"האם אני אוהבת את המקום הזה?" שאלה היא. "אני מקווה שכן. אני גרה כאן!"
היא צחקה שוב וטור הרגיש את עצמו מסמיק. הוא חש שבאמת פישל בגדול. אבל הוא לא גדל בסביבה של בנות, ומעולם לא הייתה לו חברה בכפר, והוא פשוט לא ידע מה לומר לה. מה יכל לשאול אותה? מאיפה את? הוא כבר ידע מאיפה היא הייתה. הוא התחיל לתהות למה היא טרחה לשוכח איתו; האם היה זה רק בשביל השעשוע?
"למה את מחבבת אותי?" שאל הוא.
היא הביטה עליו בחזרה, ועשתה קול מצחיק.
"אתה ילד שחצן," גיחכה היא. "מי אמר שאני מחבבת אותך?" שאלה היא עם חיוך ענקי. כל מה שאמר לה, בבירור, שעשע אותה.
טור הרגיש שהכניס את עצמו לצרות עמוקות עוד יותר.
"אני מצטער. לא התכוונתי להגיד את זה. אני רק תהיתי. אני מתכוון... אם... אני יודע שאת לא מחבבת אותי."
היא צחקה חזק עוד יותר.
"אתה משעשע. אני חייבת לך את זה לפחות. אני מניחה, שמעולם לא הייתה לך חברה, נכון?"
טור השפיל את מבטו והניד בראשו, מושפל.
"אני מניחה, גם לא אחיות?" לחצה היא.
טור הניד בראשו.
"יש לי שלושה אחים," פלט הוא. סוף סוף, הוא לפחות הצליח להגיד משהו נורמאלי.
"באמת?" שאלה היא. "ואיפה הם? נשארו בכפר שלך?"
טור הנהן בראשו, "לא, הם כאן, בלגיון, איתי."
"ובכן, זו בטח הקלה?"
טור הנהן בראשו.
"לא. הם לא אוהבים אותי. הם היו רוצים שלא הייתי פה."
הייתה זו הפעם הראשונה שהחיוך שלה ירד.
"ולמה הם לא אוהבים אותך?" שאלה היא, מזועזעת. "אחיך הפרטיים?"
טור משך בכתפיו. "הלוואי והייתי יודע."
הם הלכו זמן מה בדממה. הוא, לפתע, התחיל לפחד שהרס את מצב הרוח הטוב שלהם.
"אבל אל תדאגי, לא אכפת לי מזה. זה תמיד היה כך. למעשה, האמת, פגשתי חברים טובים כאן. חברים יותר טובים מאשר היו לי אי פעם."
"אח שלי? ריס?" שאלה היא.
טור הנהן.
"ריס הוא אחד הטובים," אמרה היא. "הוא האהוב עלי בצורות מסוימות. יש לי ארבעה אחים, אתה יודע. שלושה אמיתיים, אחד לא. המבוגר מכולם הוא בנו של אבי מאישה אחרת. אחי למחצה. אתה מכיר אותו, קנדריק?"
טור הנהן. "אני חייב לו המון. זה רק בזכותו שיש לי את המקום בלגיון. הוא איש טוב."
"זה נכון. הוא אחד הטובים ביותר בממלכה. אני אוהבת אותו כמו אח אמיתי. ואז יש את ריס, שאותו אני אוהבת באותה רמה. השנים האחרים... ובכן... אתה יודע איך זה במשפחות. לא כולם מסתדרים. לפעמים אני תוהה כיצד כולנו הגענו מאותם האנשים."
עכשיו טור היה סקרן. הוא רצה לדעת יותר לגבי מי הם היו, היחסים שלה כלפיהם, למה לא היו קרובים. הוא רצה לשאול אותה, אבל לא רצה לחטט. ונראה היה שהיא לא רוצה לדבר על זה גם כן. היא נראתה אדם שמח, שאהב להתרכז רק בדברים שמחים.
כשסיממו הם את שביל המבוך, החצר נפתחה לגן נוסף, ששם הדשא היה קצוץ מושלם ומעוצב בצורות. היה זה לוח משחק מאסיבי, מסוג כלשהו, המתפרס לפחות על חמישים רגל בכל כיוון, עם כלים ענקיים מעץ, גבוהים יותר מטור, הממוקמים לכל עבר.
גוון צעקה בשמחה.
"אתה תשחק?" שאלה היא.
"מה זה?" שאל הוא.
היא הסתובבה, עיניה פתוחות רחב בתדהמה.
"אף פעם לא שיחקת ראקס?"
טור הניד את ראשון, מבויש, מרגיש יותר כפרי תמים מאי פעם.
"זהו משחק מיטבי!" קרא היא.
היא הושיטה את שתי ידיה ולקחה את שלו, מושכת אותו למגרש. היא נתרה ממנו בשמחה; הוא לא יכל להתאפק מלחיך בעצמו. יותר מהכל, יותר מהמגרש הזה, מהמקום היפה הזה, הייתה זו ההרגשה של ידיה על שלו שחשמלה אותו. ההרגשה של להיות רצוי. היא רצתה שהוא יבוא איתה. היא רצתה לבלה איתו זמן. למה שמישהו יהיה לו אכפת ממנו? במיוחד מישהי כמוה? הוא עדיין הרגיש שכל זה היה חלום.
"תעמוד שם," אמרה היא. "מאחורי הכלי ההוא. אתה חייב להזיז אותו, ויש לך רק עשר שניות לעשות זאת."
"למה את מתכוונת להזיז אותו?" שאל טור.
"תבחר כיוון, מהר!" קרא היא.
טור הרים את הבלוק העץ העמום, מופתע ממשקלו. הוא סחב אותו כמה צעדים, והניח אותו על משבצת אחרת.
בלי להתמהמה, גוון דחפה את הכלי שלבה. הוא נחת אל הכלי של טור והפיל אותו על האדמה.
היא קרא בשמחה.
"זה היה מהלך גרוע!" אמרה היא. "נכנסת ישר לדרכי! הפסדת!"
טור הביט על שתי הכלים על האדמה, נבוך. הוא לא הבין את המשחק בכלל.
היא צחקה, לוקחת את ידו בעודה ממשיכה להוביל אותו בשבילים.
"אל תדאג, אני אלמד אותך," אמרה היא.
לבו התנשא ממילותיה. היא תלמד אותו. היא רוצה לראות אותו שוב. לבלות איתו זמן. האם הוא דמיין את כל זה?
"אז תגיש לי, מה אתה חושב על המקום הזה?" שאלה היא, בעוד שהובילה אותו לתוך סדרה נוספת של מבוכים. הזה היה מקושת בפרחים בגובה שמונה רגל, מתפרצים בצבעים, חרקים משוני מרחפים מעל קצבותיהם.
"זהו המקום היפה ביותר שראיתי אי פעם," ענה טור בכנות.
"ולמה אתה רוצה להיות חבר בלגיון?"
"זה כל מה שחלמתי עליו אי פעם," השיב טור.
"אבל למה?" שאל היא. "כי אתה רוצה לשרת את אבי?"
טור חשב על זה. הוא מעולם לא תהה למה – זה פשוט תמיד היה שם.
"כן," ענה הוא. "אני רוצה בזאת. ואת הטבעת."
"אבל מה עם החיים?" שאלה היא. "אתה לא רוצה משפחה? אדמה? אישה?"
היא עצרה והביטה עליו; השאלות הוציאו אותו משיווי משקל. הוא היה סחוט. הוא מעולם לא שקל את הדברים האלו לפני, ובקושי ידע כיצד להשיב. עיניה נצצו בזמן שהסתכלה עליו.
"אם... אני.. אני לא יודע. מעולם לא חשבתי על זה."
"ומה תגיד על זה אמך?" שאלה היא, בשובבות.
חיוכו של טור ירד."
"אין לי אמא," אמר הוא.
חיוכה ירד גם כן.
"מה קרה לה?" שאלה היא.
טור עמד לענות לה, להגיד לה הכול. הייתה זו הפעם הראשונה בחייב שעמד לדבר עליה עם מישהו. והדבר המטורף היה, שהוא רצה את זה. הוא רצה, נואשות, להיפתח אליה, הזרה הזאת, ולתת לה לדעת הכול על הרגשות העמוקים האלו.
אבל ברגע שפתח את פיו לדבר, לפתע קול קשוח הגיע משום מקום.
"גוונדולין!" צווח הקול.
שניהם הסתובבו לראות את אמה, המלכה, לבושה במיטבה, מלווה בשפחות שלה, צעדה ישירות אל בתה. פניה בצבע כחול אפור.
המלכה התקרה ישירות אל גוון, תפסה אותה בגסות בידה, ומשכה אותה משם.
"את תכנסי פנימה ברגע זה. מה אמרתי לך? איני רוצה לראות אותך מדברת איתו עוד פעם. את מבינה אותי?"
פניה של גוון האדימו, ואז השתנו בזעם וגאווה.
"תעזבי אותי!" צעקה היא על אמה. אבל זה לע עזר; אמה המשיכה לגרור אותה משם, והשפחות שלה הקיפו אותה גם כן.
"אני אמרתי, עזבי אותי!" צעקה גוון. היא הביטה לאחור על טור במבט של ייאוש, צער והתחננות.
טור הבין את ההרגשה. הייתה זו בדיוק ההרגשה שהוא הרגיש בעצמו. הוא רצה לקרוא לה, והרגיש את לבו נשבר בעוד שצפה בכך שמשחו אותה ממנו, ישר מול העיניים שלו.
הוא עמד שם עוד הרבה אחרי שהיא נעלמה משדה הראייה, מביט, משורש למקום, מחוסר נשימה. הוא לא רצה לעזוב, לא רצה לשכוח את כל זה.
יותר מכל, הוא לא רצה לדמיין שהוא עלול לא לראות אותה שוב.
*
כשהלך טור לאיטו חזרה אל הארמון, עדיין מסוחרר ממפגשו עם גוון, הוא היה בקושי מודע מהסביבה שלו. ראשו היה עסוק במחשבות עליה; הוא לא יכל להפסיק לראות את פניה. היא הייתה נהדרת. היפה, הנדיבה, המתוקה, העדינה, האוהבת והמצחיקה ביותר מכל האנשים שפגש אי פעם. הוא חייב היה לראות אותה שוב. הוא, למעשה, הרגיש כאב מחוסר נוכחותה. הוא לא הבין את רגשותיו כלפיה, וזה הפחיד אותו. הוא בקושי הכיר אותה, ועם זאת, הוא כבר ידע שאינו מסוגל להיות בלעדיה.
אבל באותו הזמן הוא חשב על איך שהמלכה משחה אותה משם, ובטנו צנח מהמחשבה על הכוחות העצומים העומדים ביניהם. כוחות שלא רצו שיהיו ביחד, מסיבה כלשהי.
בזמן שניסה להגיע לתחתית של עניין, לפתע הוא הרגי יד נוקשה על חזהו, עוצרת אותו חזק במקומו.
הוא הביט למעלה, וראה ילד, אולי כמה שנים מבוגר יותר ממנו, גבוה ורזה, לבוש בבגדים היקרים ביותר שראה אי פעם - במשי סגול ממלכתי, וירוק וארגמן, עם כובע משוכלל עם נוצה – עושה לו פרצוף מלמעלה. הילד נראה מעדן, מפונק, כאילו גדל בחיקו של עושר, עם ידיים רכות וגבות קמורות גבוהות אשר הציצו למטה בבוז.
"הם קוראים לי אלטון," התחיל הילד. "אני הוא בנו של לורד אלטון, בן דוד ראשון למלך. היינו לורדים של הממלכה במשל שבע מאות שנים. מה שמקנה חי את הזכות להיות דוכס. אתה, בניגוד אלי, הוא פשוט עם," אמר הוא, כמעט יורק את המילים. "החצר הממלכתית היא עבור המלוכה. ועבור אנשים במעמד. לא עבור הסוג שלך."
טור עמד שם, בלי שמץ של מושג מי הילד הזה היה או מה הוא עשה כדי להרגיז אותו.
"מה אתה רוצה ממני?" שאל טור.
אלטון צחקק.
"ברור שלא תדע. אתה בטח לא יודע כלום, נכון? איך אתה מעז להתפרץ לכאן ולהעמיד פנים שאתה אחד מאיתנו!" ירק הוא.
"אני לא מעמיד פנים לכלום," אמר טור.
"ובכן, לא אכפת לי על איזה גל נשטפת לכאן. אני פשוט רוצה להזהיר אותך, לפני שתכניס לך פנטזיות לראש. גוונדולין היא שלי."
טור הביט עליו בחזרה, המום. שלו? הוא בקושי ידע מה להגיד.
"החתונה שלנו אורגנה מאז שנולדנו," המשיך אלטון. "אנחנו בני אותו הגיל, ומאותו המעמד. תוכניות כבר בתנועה. אל תעז לחשוב, אפילו לרגע, שיקרה משהו אחר."
טור הרגיש איך הרוח הוכתה ממנו; לא היה לו אפילו כוח להגיב.
אלטון לקח צעד קדימה והביט למטה.
"אתה רואה," אמר הוא בקול רך, "אני מרשה לגוון את הפלרטוטים שלה. יש לה אותם הרבה. כל כמה זמן היא תחמול על איזה פשוט עם, או אולי משרת. היא תאפשר להם לשעשע אותה, לבדר אותה. אתה אולי תגיע למסקנה שיש משהו יותר מזה. אבל זה כל מה שיש לגוון. אתה רק עוד מכר נוסף, עוד שעשוע. היא אוספת אותם, כמו בובות. אין להם משמעות עבורה. היא מתרגשת מהאיש החדש ביותר בסביבה, ואחרי יום או שניים, היא מתחילה להשתעמם. היא תשליך אותך במהרה. אתה כלום עבורה, באמת. ועד סופה של השנה אני והיא נתחתן. לנצח."
עיניו של אלטון נפתחו רחב, מראים על עזות נחישותו.
טור הרגיש את לבו נשבר מהמילים שלו. האם היו הן אמיתיות? האם הוא באמת לא היה כלום עבור גוון? עכשיו הוא היה מבולבל; הוא בקושי ידע למה להאמין. היא נראתה כל כך אמיתית. אבל אולי טור פשוט היה קופץ למסקנות הלא נכונות?
"אתה משקר," אמר טור לבסוף בחזרה.
אלטון חייך בלעג, ואז הרים אצבע מפונקת אחת, ותקע אותה לטור בחזה.
"אם אראה אותך לידה שוב, אני אשתמש בסמכות שלי כד לקרוא לשומרים המלכותיים. הם יכניסו אותך למעצר!"
"על סמך מה?!" שאל טור.
"אני לא צריך סיבות. יש לי מעמד כאן. אני אמציא אחת, והם יאמינו לי. כשאסיים ללעוז אותך, חצי מהמלכה תאמין שאתה פושע."
אלטון חייך, מרוצה מעצמו; טור הרגיש בחילה.
"חסר בך כבוד," אמר טור, מחוסר הבנה מדוע מישהו יתנהג באי צניעות שכזו.
אלטון צחק בצליל גבוה.
"מעולם לא היה לי אותו מלכתחילה," אמר הוא. "כבוד הוא בשביל טיפשים. לי יש את מה שאני רוצה. אתה יכול לשמור לעצמך את הכבוד שלך. ואני אקח את גוונדולין."